חן פוגלמן, תזונאית קלינית ומאמנת כושר, מחייכת עם ידיים מורמות

למה כל כך קשה לי להתמיד בדיאטה?

בקצרה: הרבה פעמים מה שמפיל אותנו הוא לא התפריט, אלא האנרגיה שממנה אנחנו ניגשות אליו. כשהמילים בראש הן “להוריד”, “לסבול” ו”כמה שפחות”, קשה מאוד להחזיק לאורך זמן. כשמחליפים אותן במילים של בחירה, משהו משתנה. ויש גם מחקר שתומך בזה.

כשרציתי פעם להתחטב, המילים הראשונות שעלו לי היו:
להוריד. לסתום את הפה. לסבול. כוח רצון. כמה שפחות.

רק מהאנרגיה של המילים האלה, בא לי לבכות.

ואם גם את מכירה את המילים האלה, כנראה שאת מכירה גם את מה שבא אחריהן: כמה ימים או שבועות של “להחזיק”, ואז נפילה אחת, תחושה ש”הרסתי”, ובחזרה לנקודת ההתחלה.

כן, צריך גירעון קלורי. אבל זה לא כל הסיפור

בואי נשים את זה על השולחן: כדי לרדת במשקל, הגוף צריך לקבל קצת פחות אנרגיה ממה שהוא מוציא. זו לא שאלה של גישה, זו פיזיולוגיה.

אבל בפוסט הזה אני לא הולכת לדבר איתך על מה לאכול.
כי יש משהו שקודם לתפריט: הגישה שלנו בדרך. האנרגיה שממנה אנחנו מגיעות.

אותו גירעון בדיוק יכול להרגיש כמו עונש, או כמו משהו שאני עושה בשביל עצמי. וההבדל הזה הוא בדיוק מה שקובע אם אחזיק בו חודש, או שנים.

מה המחקר אומר על “הכול או כלום”

חוקרי אכילה מבחינים בין שני סוגים של שליטה באכילה:

  • שליטה נוקשה: חוקים של “הכול או כלום”. מותר ואסור, יום טוב ויום הרוס.
  • שליטה גמישה: בחירות שמתאימות את עצמן למצב. אכלתי עוגה בצהריים? בערב אבחר משהו קליל יותר, וממשיכה הלאה.

במחקר מוכר בתחום (Westenhöfer ועמיתיו, 1999) נמצא ששליטה נוקשה קשורה ליותר אובדן שליטה באכילה ולהתקפי אכילה תכופים יותר, ואילו שליטה גמישה קשורה לפחות התקפי אכילה ולסיכוי גבוה יותר להצליח לרדת במשקל בתוכנית של שנה. חשוב לדייק: זה מחקר שמראה קשר, ולא בהכרח סיבה ותוצאה. אבל הכיוון ברור, והוא תואם את מה שאני רואה בקליניקה כבר שנים.

ומחקר נוסף (Adams ו-Leary, 2007) בדק מה קורה אחרי “חריגה” מהדיאטה. נשים שהקפידו מאוד על האכילה שלהן אכלו מאכל לא בריא, ואז חלק מהן קיבלו מסר של חמלה עצמית: שזה קורה לכולן, ושלא צריך להיות קשות עם עצמן. אצל הנשים האלה, המסר הזה הפחית את המצוקה ואת האכילה שבאה אחר כך.

במילים אחרות: הביקורת העצמית לא עוזרת לנו להתמיד. היא לרוב מה שמפיל אותנו.

אז איך עושים את הסוויץ’?

כמה כיף ונעים יהיה אם הדרך לא תרגיש כמו חוסר, אלא דווקא כמו שפע? כמו התרחבות של הלב?

זה מתחיל ממה שקורה בפנים. ומה שקורה בפנים, שומעים הכי טוב במילים.
המילים משקפות את העולם הפנימי שלך. ורק כשנעים לך בפנים, אפשר באמת ליישם תפריט שתומך בך.

הנה שלוש דוגמאות:

👈 במקום “אסור לי, זה משמין”
“זה אפשרי לי, ואני בוחרת לאכול את זה בכמות הזו, כי זה יעשה לי טוב.”

👈 במקום “עליתי השבוע במשקל. נכשלתי.”
“מה קרה אצלי השבוע? מה היה לי קשה?”

👈 במקום “לאכול כמה שפחות”
“אני אוכלת עד תחושת שובע נעימה.”

שימי לב: אף אחת מהמילים החדשות לא אומרת “תאכלי מה שבא לך בלי לחשוב”. הן לא מוותרות על הכיוון. הן משנות את האנרגיה שממנה את הולכת אליו.

טבלת המילים: מאיזו אנרגיה את מדברת?

השבוע, נסי לשים לב למילים שאת אומרת לעצמך על המשקל, על האוכל ועל השינוי. לא כדי לשפוט אותן, רק כדי להכיר אותן.

מילים של חוסרמילים שעושות נעים בלב
לאכול כמה שפחותלאכול את הכמויות שנכונות לי, ששומרות אותי קלילה ואנרגטית.
לסבולאני אמורה ליהנות. אוכל זו הנאה, ואני לא צריכה לאכול עוד ועוד כדי ליהנות יותר. יש עוד דרכים ליהנות, וכל ביס אני אוכלת בתשומת לב בנוכחות ומתענגת.
אסור ליאפשרי לי הכל, ואני בוחרת לפי מה שנכון לי ועושה לי טוב
חטאתיאכלתי. ואני בודקת אם זה היה מתוך בחירה. אם כן, אני נהנית ושמחה על זה וממשיכה הלאה.
נכשלתימה היה לי מאתגר? על מה אני צריכה לעבוד מבפנים?
מיום ראשון דיאטהעכשיו זה הזמן הבא הכי טוב לאכול כמו שנכון לך
כוח רצוןיצירת הרגל שיש לך בשגרה.
כמה שפחות / לסתום את הפהעד שובע נעים. מדויק לי.

טיפ קטן: בפעם הבאה שאת תופסת את עצמך אומרת מילה של חוסר, אל תתווכחי איתה. פשוט תשאלי: איך הייתי אומרת את זה מתוך אנרגיה נעימה, חומלת וגמישה?

איך זה נשמע אצל מי שעשתה את הסוויץ’

ד’ הגיעה אליי אחרי שניסתה הרבה דיאטות. היא חיפשה משהו אחר, לא עוד תפריט. ככה היא סיכמה את התהליך שלנו:

צילום מסך של הודעה מלקוחה אחרי תהליך ליווי אישי
ד’, אחרי תהליך ליווי אישי

שאלות נפוצות

המילים יפות, אבל בסוף צריך לאכול פחות, לא?

נכון. צריך גירעון. אבל יש הבדל עצום בין גירעון שיוצרים מתוך סבל, לבין גירעון שקורה כשאני אוכלת עד שובע נעים ובוחרת מה עושה לי טוב. את הראשון מחזיקים כמה שבועות. את השני אפשר לחיות. זה דורש קצת אומץ לפתוח את הראש, אבל ברגע שעושים את הסוויץ’, זה פשוט כיף. ככה אני חיה, ואין לי שום רצון לחזור אחורה.

מה עושים ביום ש”נפלתי”?

חוזרים לשגרה כבר בארוחה הבאה, בלי עונש ובלי “לפצות”. ובמקום “נכשלתי”, שואלים: מה קרה אצלי היום? מה היה לי קשה? התשובה לשאלה הזו שווה הרבה יותר מכל ביקורת. (כתבתי על זה גם בפוסט על רגשות אשם אחרי ארוחת חג.)

זה לא סתם “חשיבה חיובית”?

לא. המטרה היא לא לשכנע את עצמך שהכול מושלם, אלא להפסיק להילחם בעצמך. המילים החדשות עדיין לוקחות אחריות. ההבדל הוא שאחריות היא היכולת לבחור מחדש, ואשמה היא רק עוד סיבה לוותר.

רוצה לקחת את זה לעומק?

אם את מרגישה שאת רוצה לעבור תהליך שמחטב את הגוף המהמם שלך, אבל גם מעצים אותך, מתוך חיבור לעצמך, כאן כל הפרטים על הליווי האישי איתי.

באהבה,
חן

חן פוגלמן, תזונאית קלינית ומאמנת כושר

על הכותבת: חן פוגלמן היא תזונאית קלינית ומאמנת כושר. כבר יותר מעשור היא מלווה נשים בקליניקה הפרטית שלה, ועד היום ליוותה מאות נשים בחיטוב, בבריאות ובשינוי דפוסי החשיבה, כדי שיוכלו להתמיד לאורך זמן, כדרך חיים. עוד על חן


מקורות:
Westenhöfer, J., Stunkard, A. J., & Pudel, V. (1999). Validation of the flexible and rigid control dimensions of dietary restraint. International Journal of Eating Disorders, 26(1), 53-64.
Adams, C. E., & Leary, M. R. (2007). Promoting self-compassionate attitudes toward eating among restrictive and guilty eaters. Journal of Social and Clinical Psychology, 26(10), 1120-1144.

פוסטים דומים